יום רביעי, 20 בנובמבר 2024
נלקח לגן עדן לפגוש משפחה וחברים
הודעה מגן עדן לוולנטינה פפאניה בסידני, אוסטרליה בתאריך 31 באוקטובר 2024
בבוקר, המלאך הגיע ולקח אותי לגן עדן. בגן יפהפה, פגשתי אנשים קדושים, כארבע מאות נשים לבושות לבן. הכרתי רבות מהנשים הללו בזמן שהיו בחיים כאן על האדמה.
בין הקבוצה הזו ראיתי את אחותי אנגלה, בת דודתי אנטוניה, שגרה בעבר בניו יורק, שאותה לא ראיתי מאז שעזבנו כולנו את סלובניה בצעירותנו, ובני משפחה אחרים וחברים רבים שהכרתי מילדות. הקבוצה הזו הייתה בעיקר של חדשים בגן עדן. כל הנשים הללו נפטרו בגילאים מבוגרים יותר, אבל כאן בגן עדן הן כולן נראו צעירות.
היו שמחות ושמחות מאוד, אבל מה שהפתיע אותי היה הצחוק והגיחוך שלהן.
בסקרנות שאלתי אותן, "מה אתן עושות? למה כולכן צוחקות?"
הן ענו, “כי אנחנו כל כך שמחות שאנחנו מתאספות יחד, הולכות ומדברות וצוחקות, מהללות את אלוהינו ומודות לו. אנחנו מתפללות עבור כולכם על האדמה.”
אף אחת מהנשים הללו לא שאלה אותי לגבי מישהו כאן על האדמה, כולל יקיריהן. הן לא התגעגעו לאף אחד על האדמה - הן מלאות אהבה. הן צוחקות כי כולן מכירות זו את זו. אלוהינו ידע כמה הן אהבו אחת את השנייה והיו חברות בזמן שהיו בחיים על האדמה, ולכן הוא אפשר להן להיות ביחד כדי לחלוק.
שאלתי אותן, "אתן הולכות לישון עכשיו אם אתן עייפות?"
הן ענו, “אה, אם אנחנו רוצות, נוכל לשכב, אבל אנחנו לא עייפות.”
אמרתי להן, “וואו, הייתרגל לזה."
הנשים אמרו, "וולנטינה, את יכולה להישאר איתנו? את זו שעזרת לנו לבוא לכאן."
כל כך רציתי להישאר איתן, אבל המלאך קטע ואמר, “בואי, אנחנו לא יכולים להישאר יותר. את צריכה לעבור לצד השני של הכביש. אישה מחכה לך - היא רוצה להסביר משהו לך.”
אמרתי לנשים, "אני אחזור."
המלאך ואני חצינו את הכביש בין צמחייה עבותה ובניין דו-קומות. גבוה על החלק החיצוני של הבניין, שמתי לב לפסלים גדולים מאוד של המשפחה הקדושה - אם מרי, סנט ג'וזף והילד ישוע. מעולם לא ראיתי את זה קודם לכן בביקוריי בגן עדן.
נכנסנו לבניין ואישה בשלה, יפהפייה וקדושה קיבלה אותנו, לבושה כולה בלבן עם גוונים של כחול - זה מייצג שהיא גבוהה יותר בגן עדן ומגיעה ליותר. היא החזיקה פיסת נייר בידה. היו שם עוד כמה אנשים נוכחים גם כן.
חשבתי, 'אני מכירה את האישה הזו - פגשתי אותה בגן עדן פעם אחת קודם לכן'.
האישה לא אמרה לי את שמה. היא אמרה, “אני אחראית על הקבוצות. אני זו שמארגנת את הקבוצות, אבל אלוהינו מרכיב אותן יחד. אני מנחה ומכוונת אותן. זה כמו בית ספר - אני אומרת להן מה לעשות, מתי להתפלל, מתי לשבח את אלוהים, אבל הן חופשיות. יש להן חופש.” ואז היא סיפרה לי איך הם מתפללים עבור אנשים על האדמה.
הגברת הזו רצתה להסביר שכאשר נשמות מגיעות לגן עדן בפעם הראשונה, הן זקוקות לעזרה כדי להכיר את גן עדן ולדעת לאן ללכת ומה לעשות. היא אחראית על הקבוצות האלה ומנחה אותן. יש הרבה קבוצות של אנשים בגן עדן.
המלאך אמר, “עכשיו אתה צריך לחזור לקבוצה.”
הסתובבתי, לכיוון הדלת כדי לצאת מהבניין ולחזור לקבוצת הנשים שזה עתה פגשתי. כשקרבתי לדלת, ארבעה מלאכים חסמו את המעבר. הם לא היו מלאכים גבוהים במיוחד ושכבו פרוסטרטים על הקרקע וחוסמים את יציאתי. שני מלאכים אחרים עמדו ממש מולי, משני הצדדים שלי.
אמרתי למלאכים, “אני חייב לחזור לקבוצה השנייה. איך אני אמור לעבור דרך הדלת אם אתם כאן? האם תוכלו בבקשה לקום?”
הם ענו, “אנחנו לא יכולים. אין לך רשות ללכת לשם יותר.”
אמרתי, “מדוע לא? זה עתה הגעתי משם ואני רוצה לחזור. איך אני אמור לצאת מכאן?” מבולבל, הסתכלתי אחורה כדי לבדוק אם האישה הקדושה יכולה לעזור לי לצאת מהבניין, אבל נראה שהיא עסוקה עם אנשים אחרים.
ברגע זה, במהירות כמו הרוח, אדונינו ישוע הופיע על ברכיו, החליק לכיווני, תפס אותי ברגליים וחבק אותי לעצמו. שמתי לב שלבשתי חצאית ארוכה בזמן שהייתי בגן עדן. הייתי כל כך המומה ומובכת. ואז אדונינו צחק בשמחה וגם אני צחקתי, ושנינו צחקנו יחד.
הוא אמר, “אתה רואה, אתה דואג לשווא—אני היחיד שיכול לתת לך רשות לעזוב, אף אחד אחר!”
אז הבנתי שלכן המלאכים שכבו פרוסטרטים על הקרקע; הם חיכו לאדונינו.
הוא אמר, "אתה רואה את תורתי? בכל דבר אני נותן רשות—שום דבר נעשה בלעדיי. אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. כולם מצייתים לי, אבל אני לא חמור איתם—אני אוהב את כולם."
“אתה יודע למה עשיתי את זה [תפסתי אותך ברגליים]? היית עצוב ומדוכדך מאוד והיה לך הרבה סבל, ובאתי לעודד אותך—זו התגמול הקטן שלך. אתה רואה כמה אנחנו שמחים. שנינו מאושרים עכשיו.”
אדונינו מילא בי כל כך הרבה שמחה שכשהוא צחק גם אני צחקתי. פשוט צחקנו וצחקנו.
ישוע האדון שאל, “ראית כמה כולם ידידותיים ושמחים בגן עדן?”
אמרתי, “אדוני, אתה מלא הפתעות!”
אדונינו ואני צחקנו בשמחה, כמו גם הנשים מעבר לרחוב—כולם שמחה ואושר. המלאכים נשארו פרוסטרטים כל הזמן שהייתי שם עם האדון שלנו.
כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי, ‘אוי, לא מאמין/נה – למה שאדוני יתפוס אותי ברגליים—קצת התביישתי’.
בזמן שהכנתי לי כוס קפה במטבח שלי אמרתי לגבירתנו, “אה, אם מבורכת, אני מרגיש/ה קצת נבוך/ת ממה שאדוני עשה.”
היא אמרה, "בני אוהב אותך כל כך—הוא אוהב לעשות קצת צחוק עם הילדים שלו. הוא בא לשמח אותך כי יש לך הרבה סבל."
התרגשתי מאוד מהמעשים של אדוני. הוא כזה יפה. הוא יודע הכל: איך את/ה, איך שאת/ה מרגיש/ה ומה שעובר עלייך. הוא מכיר כל סיב קטן בגוף שלנו.
גבירתנו אמרה, “רואה כמה חברים יפים הכרת—כולם שמחים בגן עדן. לא חסר שום דבר. אבל מאוד קשה לשכנע אנשים על הארץ מה יש בעולם הבא.”
דרך הסבל מגיעים לשמוח בגן עדן, וכל זה בזכות רוחו של אלוהים שאנחנו נושמים.